תן עמי ואח' נ' סופר-פארם (ישראל) בע"מ

החלטה

ההליך וטענות הצדדים:

לפניי בקשה למתן צו מניעה שיאסור על המשיבה או מי מטעמה לעשות שימוש בחלקים בבנין ברחוב בן יהודה 177/179 תל-אביב.

המבקשים שהם בעלי הנכס האמור ומתגוררים בו, חתמו ביום 12/9/12 על הסכם שכירות שבו שוכרת המשיבה שתי חנויות בשטח כולל של 600 מ"ר המצויות בחזית הבנין, לצורך פתיחת סניף של סופר פארם (להלן: "הסכם השכירות").

במסגרת הסכם השכירות, נטלה על עצמה המשיבה את כל הזכויות והחובות של השוכר הקודם מכח הסכם שכירות מיום 20/1/09 (להלן: "הסכם שוקי זיקרי").

צו המניעה המבוקש מתייחס למעבר הנמצא בחלקו הדרומי של הבנין המשרת את דיירי הבנין ושהמשיבה מבקשת לעשות בו שימוש לצורך העברת סחורות לחנות.

המבקשים טענו כי העברת הסחורות דרך המעבר הנ"ל הנמצא בסמוך לכניסה לבנין, פוגעת בהנאתם מדירותיהם, עשויה לגרום למטרדי רעש, פוגעת בפרטיותם וגורמת אי נוחות ובלאי מוגבר.

המבקשים סמכו טענותיהם על הוראות סעיף 13 להסכם השכירות וסעיף 20ב' להסכם שוקי זיקרי וטענו כי סוגיית השימוש במעבר הדרומי היתה חשובה להם וזאת מאחר שהשוכר הקודם הפר את ההוראה ועל כן הוחתם על התחייבות מפורשת בנושא.

לפיכך, ביום 03/06/13 שלח ב"כ המבקשים מכתב אל ב"כ המשיבה שבו ביקש לראות את תוכניות השיפוץ המיועד לצורך אישורן על ידי מהנדס. ב"כ המבקשים אף הפנה את תשומת הלב לכך כי בהתאם להסכם, חצר הבנין היא מחוץ לתחום השכירות, אף בתקופת השיפוץ.

נטען, שהמכתב לא נענה ולא באה הסתייגות מהאמור אלא רק לאחר שנשלח מכתב נוסף, שאז טענה המשיבה כי שטח המעבר נכלל בתחום השכירות.

המשיבה מנגד טענה כי הוראת סעיף 13 להסכם השכירות מתייחסת לאיסור שימוש בבנין והפנתה לתרשים המגרש שצורף להסכם שבו הבנין הוא רק החלק הבנוי והמעברים, בכללם המעבר נשוא הבקשה, מצוינים כמעבר משותף. נטען כי במסגרת המשא ומתן הוצגה בפני נציג המשיבה החצר האחורית של הבנין שיכולה לשמש לצורך שינוע הסחורות לחנות.

המשיבה טענה כי ההתחייבות שבנספח ו', עליה חתם השוכר הקודם לא הובאה לידיעתה.

התקיים לפניי דיון וב"כ הצדדים ביקשו מספר פעמים לעכב מתן החלטה על מנת לאפשר להם להידבר ולהגיע לעמק השווה. משלא הוגש הסדר, ניתנת החלטתי זו.

דיון והכרעה:

בהתאם לתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על המבקש סעד זמני לשכנע את בית המשפט על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה. לפיכך, בשוקלו האם יש מקום לתת צו מניעה זמני, בוחן בית המשפט את סיכויי התובענה ונדרש לעניין זה רף מינימלי שעל פיו התובענה אינה מחוסרת יסוד ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. אין צורך לפסוק בשלב זה את צדקתו של מי מהצדדים והקביעות הן לכאוריות בלבד.

בית המשפט שוקל את מאזן הנוחות ומשווה בין נזקו של המבקש אם לא ינתן הצו לבין נזקו של המשיב אם ינתן הצו (ראה תקנה 362 (ב)(1)). לפיכך, בית המשפט יבחן האם ניתן להגיע לתוצאה סבירה באמצעות מתן סעד זמני שהוא פחות דראסטי או סעד חלקי ויקבע בהתאם את הערובות שעל המבקש להמציא להבטחת נזקי המשיב, ככל שהצו יפקע.

ומן הכלל אל הפרט. כאמור, במסגרת הסכם השכירות, נקבע כי המשיבה תכנס בנעליה של השוכרת הקודמת מכוח הסכם שכירות מיום 20/1/09.

בסעיף 13 להסכם השכירות, נקבע כי השוכר מתחייב שלא לעשות שימוש בבנין למעט במושכר ולמנוע ממי מטעמו לעשות כן.

בסעיף 20 ב' להסכם שוקי זיקרי, צוין כי השוכר מצהיר שידוע לו שהחוזה מעניק זכות שכירות במושכר בלבד ואין לו זכויות כלשהן ביתר שטחי הנכס.

אם כן, המבקשים מראים כי התייחסו בהסכם השכירות באופן קונקרטי לאיסור השימוש החורג מהמושכר עצמו שהוגדר ברישא להסכם כשתי החנויות שסומנו בתרשים.